הגברים בוהים בלילה (ביקורת מ”רייטינג”)
“יש בסיפור יותר אמת משהייתם מאמינים”. זוהי כתובית שמופיעה בתחילת הסרט “גברים שבוהים בעזים”, המבוסס בצורה חופשית על ספרו - התיעודי גם אם הומוריסטי - של העיתונאי הבריטי ג’ון רונסון. כתובית מסוג זה מזמינה את הצופה להשאיר מחוץ לאולם הקולנוע את מסכת אמונותיו ודעותיו, ואין מתאים מסרט זה להצהרה כזו.
הסרט עוסק בפרויקט סודי של צבא ארה”ב, שהחל לאחר מלחמת וייטנאם לחקור אלטרנטיבות לשיטת הלחימה הנהוגה עד אז כדי למקסם את יעילות החיילים, ובעיקר כדי לנצל את חוסר נכונותם של רבים מהם לירות כדי להרוג. לשם כך הוא החל להעמיק בטכניקות ניו אייג’, אמנויות לחימה רודפות שלום ושלל כוחות על טבעיים. יואן מקגרגור מגלם עיתונאי לא מוצלח במיוחד שעולה במקרה על הסיפור בזמן שהוא מנסה למצוא דרך להיכנס לעיראק של תחילת המלחמה השנייה במדינה, באמצע 2003. שם הוא פוגש את לין קסדי (ג’ורג’ קלוני), שהיה אחד החיילים המיוחדים, “אבירי ג’דיי”, שהוכשרו להשתמש בכוחותיהם המיוחדים לצורכי הלחימה החדשנית. השניים נקלעים להרפתקה במדבריות עיראק, ובמקביל מספר קסדי לעיתונאי הסקפטי את עלילות אותה יחידה סודית, שבראשה עמד יוצא מלחמת וייטנאם (ג’ף ברידג’ס) שתחמן את הצבא לאפשר לו לעבוד על הפרויקט ההזוי שלו.
ה”בוהים” הוא הסרט השלישי שבו כיכב קלוני ב-2009 (על שני הסרטים האחרים שלו תוכלו לקרוא בגיליון העיתון בשבוע הבא), ובו הוא מפגין את דמותו הפחות נפוצה קולנועית, זו הבלתי שפויה קמעה, בעלת הטירוף בעיניים, שמאפיינת בעיקר את הופעותיו בכמה מסרטי האחים כהן. לצדו ברידג’ס משחזר את דמותו האהובה של המסטול השלֵו, שלפי השמועות די דומה לאישיותו בחיים, ובוודאי מרפררת נחרצות לתפקידו המיתולוגי ב”ביג לבובסקי” של אותם אחים. קלוני וברידג’ס, אגב, התחרו זה בזה על פרס השחקן הטוב בדרמה בטקס גלובוס הזהב האחרון (ברידג’ס לקח את הפרס על הופעתו ב”Crazy Heart” ) וסביר שייתקלו באותה סיטואציה גם באוסקרים הקרובים. תומך בהם גם קווין ספייסי, במיטבו המרושע, ובתפקידי משנה סטיבן רוט, רוברט “טרמינייטור” פטריק וסטיבן לאנג מ”אווטאר”.
עם נקודת מוצא עלילתית מרתקת - חקירת הטענה שטכניקות של שלום ואחווה ישנו לטובה (מנקודת מבט צבאית) את שיטת הלחימה המודרנית - וקאסט מדהים היינו יכולים לקבל סאטירה מבריקה על הצבא במלחמת עיראק הנוכחית, על קפיצתם של אמצעי התקשורת על עגלת הדיווח מהשטח וגם על סרטי הקולנוע הפומפוזיים המנסים להעלות ברוב חשיבות את המלחמה על המסך הגדול. אך “בוהים” מציג יותר רצף אנקדוטות קופצניות מאשר סיפור עשיר. בספרו של רונסון אין קו עלילה ברור ולכן המציאו אחד בשביל הסרט, וזאת בתוספת להתעמקות בתחקירים נוספים שהעמיסו יותר מדי על התסריט. עם התקדמותו הסרט הופך למהתלה שיורה לכל הכיוונים - הצבא, המודיעין, תרבות הניו אייג’, התקשורת - ומפספסת ביותר מדי מקרים. הוא מבלה את זמנו בחיפוש אחר הטון הנכון, לפי ההרגשה והאינטואיציה, ממש כמו דמותו של קלוני התועה במדבר. התוצאה הסופית מבדרת ומאכזבת גם יחד: יש בסרט סצנות מבריקות, הופעות משובחות, רגעים משעשעים ורגעים עוקצניים, אך הפוטנציאל הגדול הרבה יותר שהיה לו על הנייר (ועל הפוסטר הפארודי שלו) הולך לאיבוד אי שם. לו רק היה הסרט מאמץ את הסלוגן הצבאי האמריקאי המפורסם שהוא מעלה בעצמו - היה כל שאתה יכול להיות.
“גברים שבוהים בעזים” (”The Men who Stare at Goats”), ארה”ב 2009, 90 דקות
(הביקורת גם כאן)
השארת תגובה